בראסרי בטעם של 24 שעות בראסרי, פתוח 24 שעות, בראסרי בלילה, בילוי לילי קולינרי ערב אחד, בשעות המאוד מאוחרות שלו, נהייתי רעבה לאוכל של מסעדה טובה. בדקתי מה הן האופציות שפתוחות 24 שעות ובין השתיים שגיליתי לא הייתה יכולה להתקיים שום תחרות. בהתלבטות שבין "בראסרי" ל"דיקסי", בראסרי לוקחת בגדול, אין ספק (למרות שגם את דיקסי אני מאוד אוהבת).

פתחתי את מגירת הזיכרונות שלי על החוויות הקודמות בבראסרי והעליתי תמונות מלאות בנוסטלגיה לשיק ולחוויית אוכל מאוד טעימה ואיכותית. כשהגענו לשם, השעה הייתה 23:30 ובראסרי היה הומה מבפנים ומבחוץ כאשר הכי בלטה בו הנוכחות הצרפתית. חוץ מקהל הסועדים הצרפתי, גם המוסיקה הייתה בצרפתית וגם באווירה היה משהו עם ניחוח של הריש המתגלגלת במורד הגרון. בכניסה למסעדה פגשה אותנו צפיפות נוראית לא מזמינה של שולחנות קטנטנים, שעל מנת להשתחל לתוכם צריך להכניס את הבטן כך, שאפילו המראות שעל הקירות לא הצליחו לגרום לחלל להיראות יותר פתוח ומרווח. ולמרות הניכור הקל שהמקום שידר, הייתה שם אווירת בילויי לילי עם נגיעה של אוכל איכותי.

במעברים הצרים שבין השולחנות הסתובב צבא שלם של מלצרים, מנהלים ואחראי משמרת ופה ושם גם טבחים (משום מה) עם הבנדנות על הראש ומדים שחורים מוקפדים. הצלחות שהוציאו מהמטבח נראו ענקיות, עמוסות ומסקרנות נורא מהצד וגרמו למיצי הקיבה שלי לעלות לי ישר למוח ולמפלס הציפייה שלי לעבור את קודקוד הראש ולהמשיך מעלה מעלה.

המלצר שניגש אלינו ניחן ביכולת תיאור מפליאה של המנות כאילו הוא בעצמו תכף יכנס למטבח ויכין אותם. כל ההמלצות שלו נשמעו צבעוניות ומסקרנות. אז קיבלנו בהתחלה שני סוגי לחמים עם צלוחית זיתים וצלוחית חמאה. היה שם לחם לבן שהזכיר את הלחם של ארומה וכמה פרוסות מלחם אפור עם קצח. לשניהם לא היה לא טעם ולא ריח לא של בצק ולא של לחם. הלחם היה רך מאוד עם קרום פריך מדי, חלול עם המון חורים אווריריים. לחמאה היה צבע של מרגרינה קשה וחסרת טעם, אבל הזיתים הסגולים הגדולים היו ממש מוצלחים!

למנה ראשונה אכלתי רביולי במילוי סרטנים עם גבינת רוקפור מעל. קיבלתי שלושה רביולי עגולים וגדולים עם ממש קצת מילוי והמון בצק עבה מדי שלא היה מתנגד לעוד כמה דקות בישול. המילוי לא היה טחון אלא מורכב מחתיכות קטנות של בשר סרטנים, הורגש בו טעמו העדין של הסרטן. השילוב של טעמה החזק של גבינת רוקפור והמרקם הבשרני של המילוי היה מוצלח ביותר אך יכול היה להיות הרבה יותר טעים לולא הבצק העבה שמנע מהרביולי להתקפל לגודל נוח בשביל להיכנס לפה בלי לקרוע את הלסת. בן זוגי אכל טרטר מוסר ים שהיה קצוץ יחד עם בצל ירוק, ומעליו קישוט מאוד אומנותי של לימונית מטוגנת בעלת טעם של בצל ומרקם של עשב מהגינה. הדג היה טרי, קצוץ במיומנות וטעמו השתלב מדהים עם טעמה הבצלי של הלימונית מה שיצר טעם עדין, קליל ובלי דומיננטיות כלשהי.

למנה העיקרית הזמנתי קורדון בלו כלומר קציצה אובאלית, סטייל קובה מטוגן שמן במיוחד, שעשויה מחזה עוף ומטוגנת בציפוי פריך עם "כיס" של גבינה מותכת בפנים. הבשר היה קצת יבש והמילוי קצת קטן מדי לטעמי וטעמו הזכיר לי משולשי גבינה מותכת של תנובה עם קצת טיבול של פסטו. הציפוי של הקציצה שלי היה עשוי מפירורי לחם ומשום מה הזכיר יותר כיסוי מגן מפני השיניים מאשר ציפוי שנועד להוסיף גם טעם, הוא היה בלתי חדיר ולא מחובר לבשר. הבשר עצמו היה טיפל'ה יבש וכלל לא מטובל. ליד הקציצה החתוכה לשניים קיבלתי גם ערימת מנגלד מבושל מדי ומטובל פחות מדי. בתור תוספת בחרתי גרטן תפוחי אדמה שהיה עשוי מפרוסות עגולות של תפוח אדמה רך וטעים אבל היה חסר לי הציפוי הקריספי שנוצר בדרך כלל למעלה בגרטן. במקום זה הייתה נוכחות מאוד בולטת של שמנת שלא נמסה בין השכבות של תפוחי אדמה.

בן זוגי חשק בסטייק. אנטריקוט לא היה אז נאלצנו להסתפק בסינטה עם פלפל ורוטב שמנת וברנדי. ביקשנו את הסינטה מדיום ריר אך למרות זאת היא הגיע מדיום וול וול. קראנו לאחראית משמרת שבדקה את הסטייק וקבע שהוא אכן וול מדי ובשמחה רבה הסכימה להחליף לנו אותו. תוך פחות מ-10 דקות קיבלנו סטייק ענק חדש שהיה מאוד ריר וניראה עסיסי, אבל הצבע שלו היה אפור כל כך שהסתיר את הסיבים של הבשר. מעל הסטייק הייתה נוכחות מאוד מרשימה של פלפל שחור לא טחון, מה שהעלים את כל טעמי הבשר שלו. מסביב לסטייק היה רוטב ומסביב לרוטב עוד טבעת מחשידה של שמן (שכנראה התפרק מהרוטב). אחרי לעיסה קשה במשך כמה דקות של חתיכת הבשר העקשנית, נאלצתי פשוט לירוק אותה כי היא לא הסכימה להתפרק ונחשו מה, הטעם שנשאר לי בפה היה טעמו של התיבול ללא שום זכר לטעם בשרי כלשהו. מה שקיבלנו על הצלחת היה טיבול מוגזם, והמון רוטב, בשר לא היה שם. יחד עם הסטייק הגיעה סלט בקערית עם המון חסה, בצל ושתי חתיכות ענקיות של עגבנייה. ליד הסלט הוגשה כוס צ'ייסר של חרדל דיג'ון עם כפית קטנטנה כפי שראוי רק לחרדל דיג'ון. רק שלא דיג'ון זה היה אלא חרדל מסוג היינס לכל היותר.

כשהמלצר פינה את הצלחות ושאל למה הסטייק נשאר בשלמותו אמרנו שהוא לא מצא חן בעינינו אבל אין סיבה להתלונן כי אנחנו כבר לא כל כך רעבים והכול באמת באמת בסדר. למרות זאת הוא חזר עם אחראית משמרת דאגנית שהבטיחה לא לחייב אותנו עליו, מחווה מאוד נחמד.

בהמשך, הזמנו קינוח אחד וקיבלנו שניים למה שניים? בשביל הפיצוי, כמה נפלא!. מה שהזמנו היה עוגת קרם שנידט, עוגת שכבות של בצק עלים. לא ממש "עלי" שממש התנגד לניסיון לחתוך אותו עם הכפית והבריח את כל הקרם שהיה בפנים, לצדדים. קרם פטיסייר שהיה בין שכבות הבצק היה בטעם של פודינג ומרגרינה, שומני ולא מספיק מתוק. הוא היה יציב מדי ולא נמס בפה. היו אלה 3 שכבות של בצק עלים קשה עם שכבות מאוד עבות של קרם מאוד לבן וקצת פירות יער קפואים פה ושם. הזכיר לי את העוגות שמוכרים בתחנה המרכזית בתל אביב 4 יחידות ב-10 שקל, כי בין הקרם לבצק לא שררה שום הרמוניה והם נראו שכנים לגמרי מקריים. הקינוח השני שקיבלנו היה שני כדורי סורבה אחד בטעם תמרים שהיה ממש מצוין והשני בטעם לימון שהיה מריר משום מה ועם חתיכות גדולות של קרח בפנים.

בשעה 00:30 המקום התרוקן כמעט לחלוטין והבר התמלא עד אפס מקום בבליינים צעירים יותר ושווים לא פחות אז קיבלנו הזדמנות לחוות קצת אינטימיות ושקט כאשר באזור הבר רמת הסליזיות עלתה לשחקים. למרות השירות המעולה והאדיב,

למרות שלא חויבנו לא על הסטייק ולא על הקינוחים ולמרות העיצוב המושקע של המקום, משום מה להכול היה טעם, ריח ומראה של "24 שעות", מרשים מבחוץ ולא איכותי מבפנים. פתאום נזכרתי שבפעמים הקודמות בהם ביקרתי במסעדה המקום עבד רק עד השעות הקטנות של הלילה ואולי היה עדיף שימשיך כך.

 http://www.rest.co.il/_websites/brasserie_new/

ראיתי את חוות הדעת של "פנתרית" ולא יכולתי שלא להיזכר פתאום בכנפיים העסיסיות שכלולות רק בתפריט הלילה. ברסרי הוא לא בכדי אחד המקומות שמצליחים לשמור על מיצוב כה גבוה.

האוכל שם מעולה, ההמבורגר והאנטריקוט נוגעים בשמיים, אם כי יחס המלצרים די מעאפן.

וואלה, מישהו צריך להסביר להם אחת ולתמיד שהם לא חייבים להתנהג בהתאם לסטנדרט הקומוניקטיבי שנדמה להם שנהוג ע"י קהל המקום. סנוביות היא תכונה מרגיזה, אבל אפילו לשם כך צריך לקבל זכות. בקיצור, שמישהו יזכיר להם שהם רק מלצרים.

בכל הפעמים שהייתי שם, בדרך כלל בלילה כשיחסית מלא, השירות היה נורא. המלצריות שם מתמחות בלא ליצור קשר עין בשום פנים ואופן עם הסועדים. המנות מגיעות לאט ולא ביחד (אחד יכול לגמור לאכול והשני עוד לא קיבל את המנה). המחירים יקרים ביותר. אחת המנות שחיבבתי, קונסומה עוף עם אטריות טרגון, קיבלה במשך השנים טעם לוואי בלתי נסבל (שלא לומר ארומה של אבקת מרק או סתם טעם של הפלסטיק בו היא אוכסנה כנראה שבוע לפחות לפני ההגשה).

וכמובן, מנהרת העשן שהם מייצרים באבן גבירול היא סיפור מקסים בפני עצמו ופטנט יפה - יש להם מרפסת סגורה, רק כמה נחמד שהיא סגורה רק מצד אחד כאשר הצד השני, בין איזור העישון למסעדה, איזור בו עוברת מדרכה ציבורית, אפוף עשן כל כך שכשיוצאים ממנו מריחים כמו אחרי שלוש שעות במועדון מלא סיגריות. דמיינו שאתם עוברים במתקן שטיפת מכוניות שמוציא עשן במקום מים וסבון - זאת בערך ההרגשה. למרבה השמחה, אחרי השיפוץ המאסיבי באבן גבירול יש סוף סוף מדרכה לעבור בה גם בצד השני של הבראסרי, למרות שגם שם נהנים ממפגע עשן רציני.

בקיצור, מקום שירד מגדולתו, אם היתה לו אי פעם. התלבטתי אם לתת לו שני כוכבים ולא אחד כי במדד שמנסה איכשהו להיות אובייקטיבי, יש מקומות מחרידים באמת ואני נוטה לשמור להם את הכוכב הבודד. הבראסרי הוא לא עד כדי כך רע, אבל הפער העצום בין ההייפ למציאות וההשתלטות על המרחב הציבורי (שמסתדרת יופי עם הגישה המנוכרת של הצוות) מורידים את הכוכב השני.

נ.ב. על הבר המצב מעט שונה - השירות הרבה יותר טוב, אבל גם שם לא יבחלו למשל בלהזיז לקוח לא קבוע (או לא מאוד קבוע) לקצה השני של הבר, יותר מפעם אחת בערב ואפילו באמצע האוכל, כדי לפנות מקום לחברים, ובנימה ואופן שלא ממש משאירים מקום להגיד "לא" מבלי להסתכן ביריקה במרק...

הופתעתי לקרוא חוות דעת כ"כ לא מפרגנות על הבראסרי. הדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד על המקום ולמעשה זו הסיבה העיקרית שלשמה אחזור לאכול באותה מסעדה, היא העובדה שאתה יודע מה אתה הולך לקבל. אם אכלת משהו ואהבת אותו, אתה לא צריך לחשוש שמא בעוד שנתיים תחזור, השף התחלף ולך תחפש. הפעם הראשונה שאכלתי בבראסרי הייתה ב- 2005, הזמנתי שתי מנות ראשונות- רביולי סרטנים וסלט חסה עם בייקון בשמפניה. השירות היה מקסים (וככה זה אמור להיות כשיושבים על הבר). מאז אכלתי שם אינספור פעמים את האגס בנדיקט המוצלחות (אם כי במקרה הזה עדיף להרחיק דרומה לבנדיקט ברוטשילד) ואת הפייבוריט שלי- מולים מרינייר. זו מנה מאוד גדולה, והיא תשמח את ליבו של כל חובב פירות ים באשר הוא. עוד במומלצות: גרבדלקס על בליני (מנה ראשונה, מעין פנקייק תפוחי אדמה עם סלמון ושמנת) ולקינוח- טארטלטים של פירות בקרם פטיסייר. על האוכל אין מה לדבר, טעים מאוד ואומנם המחיר לא נמוך אבל אם כבר הגעת לשם אתה יודע למה באת ומה תקבל.

מהשירות אף פעם לא התאכזבתי. המלצרים תמיד(!) מקצועיים וההמלצות יין מוצלחות. עוד נקודה לטובה, בפעמיים או שלוש שחיכיתי מעבר לזמן הצפוי (למרות שהזמנתי מקום) זכיתי לפיצוי חינמי כמו קינוח או עוד כוס יין.