מסעדת הבוקרים

הגענו באמצע שבוע משפחה 4 אנשים בלי להזמין מקום המקום מדהים שירות מעולה אוכל סוף הדרך מנות גדולות היה אחלה

באחד מהטיולים שלי בצפון, טיול שעמד תחת נושא קולינרי מובהק (כלומר הטיול התחיל מחיפוש מקום לאכול בו ארוחת בוקר, לאחר מכן החיפוש כוון למקום בו אפשר לקנות זיתים וגבינות ביתיות). מצוידים בגבינות ב-200 שקל (צריך לדעת איך לסדר אותן בחנות כדי שיראו מספיק אוטנטיים כדי שתל אביביים רודפי האוטנטיות כמונו יסכימו להוציא סכומים כאלה על גבינות), זיתים ו- 10 ליטר של שמן זית המשכנו בחיפוש אחרי מקום לאכול בו סטייק רמת גולני עסיסי ועדיף מפרות שגדלות וקירבת המסעדה.   אז בתור אדם שחובב את האווירה לפני שהוא אוהב את האוכל (ו-2 האהבות האלה חייבות להיקשר בחיבור צפוף אחרת לא תופג הנאה מלעיסה) אני חייבת לציין, שהאווירה שם הייתה של עיזבון, של משהו נטוש, נשכח ולא מעודכן. אולי זה נבעה מכך שהגענו שלם בשעה 1 בצהריים באמצע שבוע בחודש אוגוסט, יכול להיות, אבל ריח של אימפריה שנפלה עמד באוויר לא משנה באיזה צד של  המסעדה ניסינו לבדוק אותו. בשביל להיות בטוחה שאני במקום הנכון ווידעתי עם החבר שזוהי אכן המסעדה האגדית והפרות שאנחנו הולכים לאכול אכן גדלות פה באזור. טוב אז לא טעינו בדרך זאת אכן הייתה המסעדה הנכונה.   אז ככה, המלצרית הצעירונת (ציפיתי למישהו יותר מבין בבשר עם כרס וסינר ארוך) לבושה בחולצת T עם הלוגו של המסעדה נראתה ממש משועממת כי לא היה אף אחד במסעדה. המסעדה... איך אני אגיד את זה, שידרה כי הזמן בה עצר ב-1980. לא מצאנו מלחיה ופלפליה ראויים לבשר (שלא לדבר על מלח גס שלאחרונה יותר ויותר מסעדות מגישות עם הבשר), לא סכום שאפשר להגדיר אותו כנורמאלי ולא סכינים מושחזים כראוי, הכול היה חצי מקצועי חצי חובבני. היה סוג אחד של יין (אותו בקבוק יין עמד על כל שולחן במסעדה בצורה מאוד פרסומית פרובוקטיבית) והיו רק 2 סוגי בירות (והברז של החבית עמד לו ללא שימוש מבודד על דלפק הבר). לא היה באווירת המסעדה שום דבר שהראה על התייחסות רצינית לאוהבי הבשר. ציפייתי למצוא היכל בשרים דרום ארגנטינאי עם בעל מסעדה שלובש כובע בוקרים ומלטף בגאווה את זקנו המכובד. ציפייתי התפוגגה באוויר כמו חלום שחולמים בדיוק לפני התעוררות. תאשימו אותי בחולמנות יתר או לא, המסעדה....מאכזבת.   אז הדבר היחיד שנראה ייחודי למקום הוא התפריט שבו בעמוד הראשון הופיעו האפשרויות  הבשריות ורק בעמוד השני היה אפשר לראות את המבחר הדל של התוספות, מנות הילדים ומנות לא בשריות, הצליח להם בהברקה רעיונית!   אפשרויות הבשר לא הצליחו להפיל אותי מהכיסא, והתלבטות היא הרי אחד המתכונים להנאה. היה את האנטריקוט האהוב כל כך, היה את הפילה ועוד כמה אפשרויות זניחות שאני כבר לא זוכרת כי כל זה עדיין לא ייצר רושם ראוי. יחד עם הבשר ביקשנו גם פוטטוס (מזל שלפחות החידוש הזה הגיעה עד לשם).   למנת פתיחה קיבלנו מגשון מלא ב- 6 צלוחיות קטנטנות עם כמה סלטים לפתיחה. להכול היה טעם של סלטי צבר ואם לא היינו ממש מורעבים לא היינו נוגעים בזה, לא שסלטי צבר זה רע, אבל לא בשביל זה נסענו עד רמת הגולן. יחד עם זה קיבלנו לחם עגול דיי סתמי וחמאה פשוטה ביותר (ולבנה לחלוטין) שהגיעה יחד עם איך לא הרוטב הצ'ימיצ'ורי של המקום (הם לא יודעים שאותנו התל אביביים כבר אי אפשר להפתיעה עם רוטב צ'ימיצ'ורי).   הסטייקים היו טעימים אין תלונות אבל לא היה בהם שום ייחודיות, לא בדרך ההגשה ולא בטעמם מה גם שהסכינים בקושי הצליחו לחתוך אותם. הפוטטוס הזכירו עיסת תפוחי אדמה מטוגנת בתוך רוטב חריף מתוק אדום, מאלה שמוכרים בכל מכולת. זה לא היה קריספי, זה לא הזכיר תפוחי אדמה וזה היה עייף ומיואש בדיוק כמונו. אז נשארנו עם הסטייקים והבירות והסתלקנו ברגע שסיימנו את הביס האחרון בלי לחכות לתחילתו של תהליך העיקול.   הא שכחתי לציין, בזמן הארוחה אפשר לראות את שיעורי הרכיבה על סוסים שמתרחשים ממש צמוד לחלונות המסעדה כי המסעדה עצמה ממוקמת בתוך חוות סוסים. הא! לא היה גבול להתפעלותינו.   הרבה פחות ממוצעת, הרבה יותר מדי  בינונית, הרבה יותר משעמם וסתמי ממה שאפשר לספוג והרבה יותר מיושן ולא מיוחד. או שמה אני יותר מדי תל אביבית ורגילה להיות מפונקת בכל בית קפה פינתי שכונתי שבו אני בוחרת להניח את ישבני?