מסתבר שבזבזתי 10 שנים של ביקורים בחיפה בארוחות צהרים בינוניות ומעצבנות, בזמן שיצירת מופת אמיתית התחבאה כל השנים בדוכן קטן ועלום. 10 שנים לפחות אני עוברת ליד המקום הזה כל פעם שאני מגיחה לחיפה, ובחיים לא חשבתי להיכנס. דוכן קטן ולא מזמין שמוכר סנדוויצ'ים, עם שני שולחנות מוזנחים על מדרכה מלוכלכת ופרצוף לא אטרקטיבי על הלוגו. לא נראה מעניין. טעות, טעות מרה! מדובר ביצירת מופת, לא פחות.

כמה עובדות על הסנדוויץ' בר מתוך הברושור:

* המקום פתוח 24 שעות

* ישנם 80 סוגי נקניקים ו40 סוגי גבינות

* הבקשה הכי פופולרית: עם הרבה כרוב

* בכל יום מכינים בסנדוויץ'-בר כ-20 קילו כרוב

* הלקוח שאכל הכי הרבה סנדוויצ'ים בארוחה אחת: שתי ג'בטות ובגט וחצי (אתם יכולים יותר ?!). זו הייתה התערבות

* המשלוח הכי רחוק, למעט הלקוחות שקונים סנדוויץ' לפני הטיסות עבור חברים בחו"ל, היה לעכו.

* הסנדוויץ' הכי חריף הכיל: כחצי כוס צ'ילי, חצי כוס סחוג, חצי בקבוק טבסקו. זו לא הייתה התערבות, זה לקוח קבוע.

מילה אחת על סלט הכרוב המדובר: בתפריט הוא מופיע כסלט הכרוב (ההדגשה במקור), והאות הזו לגמרי מוצדקת...

הסנדוויץ' שאכלתי, בהמלצת חיפאי יקר שהחליט לחשוף את סוד הסנדוויץ' בפני תיירת תל אביבית כמוני, נח בתוך שני חצאים של בגט טרי שנאפה במקום. אפשר גם ג'בטה ענקית אבל זה רק לאמיצים או מורעבים באמת. שכבה של רוטב אלף האיים, רוטב שום שמיר, עגבניות, חמוצים, בצל, רצועות גמבה, סלט הכרוב (עד פה זה מה שנקרא "שים לי הכל", ועל זה אפשר להוסיף גם בצל ירוק, רוטב פסטו ועוד) ועליהם שינקן פולני והקרמה בגבינה סקנדינבית. הכל טרי מאוד, הבאגטים והג'בטות אפויים במקום והבשר והגבינות באיכות מעולה.  אמנם רק סנדוויץ', אבל יצירת מופת. עם השינקן, הגבינה והכל הסנדביץ' עולה כ-29 ש"ח (מחיר משתנה לפי המרכיבים). אם אתם בחיפה, אל תפספסו, גם אם צריך לנסוע למרכז הכרמל במיוחד.

כדאי רק לציין שלמרות שבפנים נקי מאוד, מעט השולחנות בחוץ די מג'וייפים ולא כל כך נעים לשבת. במיוחד בלילה, כשנחילים של ערסים מקומיים בני 14 (והכי גרוע, ערסים בחופשה) פושטים על האזור. מצד שני, כשמונח לפניך כזה סנדוויץ', למי אכפת. מקסימום, תמיד אפשר לצעוד דקה או שתיים לגן האם ולאכול על ספסל או על הדשא.

רצינו להפעיל דוד שלא פעל שנים, והסתבר שהוא רקוב לגמרי, נוזל ומלא חלודה, וגם עושה קצר ומפיל את כל החשמל. קבענו עם שלמה ישר-אל שהגיע בזמן, הסתכל מה מצב הדוד והסביר שצריך להחליף פלנג' גוף החימום וטרמוסטט. התבאסנו קצת מהלכלוך הצפוי כי בדיוק באותו בוקר היתה עוזרת, אבל שלמה אמר שיעשה מה שאפשר כדי שלא יהיה לכלוך. הוא עבד במשך כשעה, ניקז לאט לאט את המים בדוד והחליף את כל מה שצריך (החלקים הישנים שהוא הוציא מהדוד נראו כמו חלקים רקובים של ספינה טבועה, כולל האלמוגים שצמחו עליהם. איכס).

באיזשהו שלב הסתכלתי מה קורה שם במהלך העבודה ונבהלתי מכמויות הטינופת שבכל זאת, למרות כל המאמצים, יצאו מהדוד, אבל שלמה הרגיע אותי שלא ישאר מזה כלום. הייתי קצת סקפטית בקשר לזה, אבל חיכיתי לראות. בסוף העבודה הדלקנו את הדוד כדי לראות שהכל תקין, ובזמן שהדוד התחמם, שלמה עשה בדיוק כמו שהבטיח וניקה הכל! זאת אומרת, זה לא היה מצוחצח כמו אחרי העוזרת וגם לא ציפיתי, אבל באמת שבחיים לא ראיתי בעל מקצוע משאיר אחריו איזור עבודה כל כך נקי. מומלץ בחום רב!

צ'יבורק היא מסעדה בוכרית, שבגלל ההיצע והביקוש בסביבה מאכילה אנשים בעיקר בשיפודים, שווארמה וכו' ופחות באוכל בוכרי, אבל יש גם אושפילאו, בחש וכל מיני וריאציות על כיסונים: צ'יבורק, שהוא הגרסה המטוגנת, גושגש'ה שהוא הגרסה האפויה והכי מעולה בעיני - מנטו, שהוא הגרסה המאודה.

המנטו נראה בדיוק כמו דים סאם, רק הרבה יותר גדול. הוא עטוף בבצק דקיק ועדין, ממש לא הציפוי הכבד של הצ'יבורק, ממולא בבשר ובצל ועליו הרבה פטרוזיליה וקצת חומץ. טעים טעים ולא כבד. אמנם מחממים את המנטו במיקרוגל, אבל זה לא באמת מורגש. שלושה כאלה סגרו בשבילי ארוחת צהרים משביעה ב-24 ש"ח (8 ש"ח לאחד). מומלץ בחום, אחת האופציות השוות לארוחת צהרים בשרית ולא כבדה באיזור.

הסושי של ג'פניקה נמצא איפשהו בתחתית החבית של הסושי התל אביבי. סושי סתמי, מבאס ולפעמים גם פשוט לא טעים. השירות לרוב לא נעים, והמחירים כבר לא כאלה זולים (אם אי פעם היה מה שיצדיק את ההתנהלות שם). נקודת אור בודדה היא הג'פאנקו, שאם כבר בוחרים לאכול סושי חם מטוגן, כנראה שהג'פאנקו של ג'פאניקה הוא הגירסה היותר סבירה אבל גם, באופן לא אחיד - יום אחד הוא יכול להיות סבבה ויום למחרת זוועות.

בשורה התחתונה, יש כל כך הרבה אופציות לסושי בעיר, כך שאין שום סיבה ללכת לג'פאניקה.

בזמן האחרון אני שומעת מכל מיני כיוונים על רובן, ואחרי שקראתי את חוות הדעת של רותם פשוט לא נשארה לי ברירה ומיהרתי להתייצב ברובן ולראות מה אני מפסידה.

חותמת על כל מילה של רותם - טעים ומעולה, היחס בין המרכיבים פשוט מושלם, מה שקצת קשה לדמיין כשרואים את כמויות הבשר העצומות (יחסית לסנדויץ') לעומת פרוסות הלחם הקטנות, אבל זה פשוט עובד. כדאי להזכיר שחוץ מהחרדל-סילאן יש גם רוטב חזרת מעולה, מאוד עדין וטעים אפילו לפחדנית חריף כמוני. החמוצים הביתיים נהדרים.

מה שכן, הייתי שמחה אם היה סנדויץ' של 100 גרם - לא הצלחתי לצלוח יותר מחצי סנדויץ' ועוד קצת (ו-400 גרם אני לא מצליחה אפילו לדמיין...).

שנים לא הבנתי מה יש לאנשים לבלות כל כך הרבה בבתי קפה. קודם כל כי אני לא מי יודע מה חובבת קפה,

אבל בעיקר כי הישיבה סתם ככה בבית קפה לא לגמרי ברורה לי. אתם יודעים למה אני מתכוונת, כל אלה שיושבים בבתי קפה לא כדי לאכול משהו או לשתות משהו, לא בשביל לפגוש מישהו אלא ככה סתם, כמין מצב קיומי, או לחילופין אלה שפשוט מעבירים את הסיטואציות הביתיות הרגילות והפרטיות שלהם לשטח ציבורי (וכבר יצא לי לשמוע בעבר שיחות בית קפה שבאמת היה עדיף שלא הייתי שומעת).

אבל בכל זאת, תל אביבית אנוכי, אז ניסיתי, באמת, אבל כל פעם הגיעה כוס הקפה לסופה ואני התחלתי לתופף ברגל בעצבנות, שואלת את עצמי "נו מה? מה עכשיו?" ולא היתה לי תשובה. עיתונים אני גם ככה לא קוראת (אז למה לעשות את זה בבית קפה), אני לא פרילאנסרית כבר כמה שנים אז אין לי מה לשבת שם עם הלפטופ ולהיראות עסוקה, את החברים שלי אני מעדיפה לפגוש בברים ולא בבתי קפה וגם האוכל, שבדרך כלל מסתכם בסנדויצ'ים או סלט, בדרך כלל לא אטרקטיבי במיוחד. די זנחתי את רעיון בית הקפה השכונתי עד שנתקלתי באלכסנדריה.

בבוקר לא מלא שם, מה שדי נעים. המוזיקה מעולה ולא גלגל"צית בעליל, והכל שם נותן תחושה של שלווה, למרות רחוב יהודה הלוי הלא-שקט שבחוץ. בתפריט יש ארוחות בוקר, סלטים וגם מנות יותר רציניות כמו קציצות פראסה, ונדמה לי שראיתי שם אפילו איזה המבורגר.

ארוחת בוקר שכוללת שתי ביצים, סלט ערבי טרי ומתובל נפלא ובפשטות, לחם (מעולה! סוג אחד הוא לחם שאור מצוין והשני לחם פירות ואגוזים מופלא), חמאה וריבה, כוס מיץ תפוזים שנסחט על המקום (אפשר גם גזר, תפוח, לימון וכו') וכוס קפה עולה 28 ש"ח. אין לי מושג בינתיים איך הקפה כי שתיתי קפה שחור. (:

עוד קצת על המחירים הלא תל-אביביים:

קפה הפוך עולה שם 10 ש"ח, ואספרסו 5 ש"ח.

שקשוקה, שאם אני לא טועה גם מגיעה עם מיץ וקפה, עולה סביב ה-25 ש"ח.

כל השאר באותו סדר גודל.

השירות חייכני ואדיב במיוחד, גם לאנשים שהם לא מכירים (מכירים את השכונתיים האלה שהמלצרים נחמדים בצורה מדהימה לקבועים אבל אנטיפתיים ל"זרים"? לא כאן). מזמן לא היה לי כל כך נעים בבית קפה, ויש לי הרגשה שאני עוד אבקר שם הרבה.

לאחרונה קניתי זוג נעלי פלמנקו חדשות. כדאי לדעת שבחנויות בארץ יש מבחר מאוד קטן של נעלי פלמנקו, בדרך כלל חנויות מחזיקות דגם אחד, ובמקרה הטוב שני דגמים בשני גבהי עקב (5 ו-7 ס"מ), דגמים פשוטים וסטנדרטיים. אחרי ביקור די מאכזב בדאנסשופ הסמוך, שמחתי למצוא בישראדנס שני דגמים במקום האחד שבחנות ממול, מגוון מידות כולל מידות "חצי" (כי בנעלי ריקוד מאוד מאוד חשוב מידה מדוייקת) ומוכרות אדיבות ונמרצות שבאו לעבוד ולא לנחור מול הקופה (כן, שוב החוויות ממעבר לכביש...). נחושות למצוא בדיוק מה שמתאים ללקוח, הן מתרוצצות למעלה ולמטה במדרגות אל המחסן וחזרה, והכל בחיוך. חלקן לא רק מביאות את הנעלים אלא גם מתעקשות להנעיל בזריזות ובמומחיות. ממש פלא פלאים - מוכרות נעלים מקצועניות שלא חושבות שזו פחיתות כבוד לתת שירות עד הסוף. רכשתי את הנעליים המתאימות והלכתי לדרכי שמחה ומאושרת.

לאחר השימוש הראשון בנעליים, הופתעתי למצוא על הגרביים סימנים כתומים מוזרים, וגיליתי לצערי שהציפוי הפנימי של הנעליים (מעין זמש?) ירד על הגרב. קיוויתי שמדובר במשהו חד פעמי כמו חולצה שמורידה קצת צבע בהתחלה, אבל בפעם השנייה קרה אותו הדבר. ביום שישי בצהרים ניגשתי לחנות והראיתי את הנעליים, והמוכרות, שהיו מופתעות מהתופעה, שלחו את הנעליים למשרדי הרשת כדי לבדוק ולראות מה עושים. ציינתי כשמסרתי את הנעליים שחשוב לי לקבל אותן חזרה במהירות, מכיוון שכרגע אין לי נעליים חלופיות ואני זקוקה להן. הנעליים נשלחו למשרדים ביום ראשון, וכבר ביום שני על הבוקר קבלתי טלפון אדיב להפליא ממנהל בשם שי שהתקשר להודיע לי שהנעליים אצלו בבדיקה, לברר עוד כמה פרטים, ולעדכן אותי במהלכים הבאים - בדיקה עם סנדלר מומחה שיראה אם יש פתרון, כגון להסיר לגמרי את הציפוי הפנימי או משהו אחר. הוא ציין שהוא לא ראה תופעה כזו בדגם הזה, אבל הוא מכיר את התופעה מנעלים פרטיות שלו ויבדוק מה אפשר לעשות.

מספר ימים אחר כך  התקשרתי לברר מה המצב, ושי עדכן אותי שהוא בדיוק קיבל תשובה מהסנדלר, ולצערו אין פתרון בצורת תיקון. הוא אמר שייתכן ואפשר לצפות את הנעלים מבפנים בעור, אבל שהם מעדיפים לא להיכנס לזה מכיוון שקרה בעבר שטיפול כזה לא הצליח והנעל התעוותה והתקלקלה לגמרי. הוא הציע שאבחר אם אני רוצה לקבל את הנעלים בחזרה כפי שהן, או לחילופין לקבל החזר כספי מלא. סכמנו שאחשוב ואתקשר אליו, והוא נתן לי את המספר הסלולרי שלו. עדיין לא קבלתי החלטה, אבל אין לי ספק שכל מה שאבחר יקרה בפשטות, במהירות ובאדיבות. בקיצור, שירות מעולה, מהטובים שנתקלתי בהם.

אני לקוחה ותיקה מאוד של סופר סושי. סניף אבן גבירול שלהם שכן לא רחוק מהבית שלי, והמחירים שבתחילת הדרך היו זולים מאוד (היום כבר לא כל כך) היו אטרקטיביים מספיק כדי שאחזור לשם שוב ושוב ושוב. מדי פעם יצא לי להזמין גם מהמוקד הטלפוני, והשירות והאוכל תמיד היו פחות מוצלחים מאשר בסניף. אבל נאמנות זו נאמנות והרגל זה הרגל, ומבין הסושיות הפשוטות, שמרתי להם אמונים ואף הבאתי חברים.

לפני כחודשיים-שלושה הזמנתי מהם משלוח של סושי. באמצע הביס הרגשתי כאב חד בפה, ולתדהמתי מצאתי סיכת שדכן שהיתה בתוך הרול עצמו, איפשהו בין האורז לשאר המרכיבים. הסיכה היתה פתוחה, כלומר עם שני קצוות חדים. התקשרתי לסופר סושי, די מזועזעת, וספרתי לבחורה שענתה מה קרה. היא די נבהלה ושאלה אם נגרם נזק, ואמרה שהיא רוצה שאני אדבר עם המנהל. השעה היתה כמעט חצות, כך שאמרתי לה שמאוחר מדי וכואב לי מדי לשיחות נוספות בעניין באותו רגע, ואני מבקשת שהמנהל יתקשר אלי למחרת.

למחרת ובמשך הימים שלאחר מכן לא שמעתי מהם דבר ואף אחד לא התקשר. כעבור כמה ימים התקשרתי בעצמי (כבר כועסת מעצם זה שאף אחד לא טרח לחזור אלי בעניין כזה), ודברתי עם המנהל. גוללתי שוב את הסיפור ושמעתי ממנו כל מיני תירוצים בשקל למה הוא לא טרח לחזור אלי (לא מצאתי את הטלפון וכו'). שאלתי אותו מה בדעתו לעשות בעניין והוא אמר, אחרי מחשבה רבה, שאולי כדאי באמת שהוא יזכה אותי על הארוחה, ושמעבר לזה הוא רוצה לחשוב על זה ברצינות ולחזור אלי. עד היום לא שמעתי ממנו.

סופר סושי הוא מבחינתי אכזבה גדולה, במיוחד אחרי שהייתי לקוחה נאמנה כל כך הרבה זמן. מיותר לציין שלא חזרתי לשם יותר ולא אחזור, לא בסניפים ולא במשלוחים. מטריד אותי מאוד כיצד הגיעה סיכת שדכן לתוך הסושי (לא לאריזה או מסביב, אלא לתוך הרול עצמו!). אין ספק שאני לא אעז שוב להכניס לפה משהו שמגיע משם.

אם יצא לכם להיות באונמי, אתם יודעים שכל פעם שמכניסים אורח, המארחת צווחת משהו ביפנית והצוות עונה לה. תמיד חשבתי שזה קצת טיפשי אבל הערכתי אותם על ההתמדה. היום נכנסנו לאונמי, המארחת השמיעה את הברכה שלה בקול מהוסס ואף אחד לא ענה לה.

ישבנו על הבר ולאורך רוב הארוחה, קבלנו מהברמן שירות קורקטי ויעיל, אלא שבאונמי אני רגילה לשירות אדיב עד לבבי, ערני וזריז ומאוד מדוייק. לקראת סוף הארוחה משהו אצל הברמן השתחרר והוא הזכיר קצת יותר את מה שאני רגילה אליו במקום.

גם האוכל, שבעבר היה מלהיב (גם כשהוא פשוט), היה טוב ותו לא. חלקו היה סתם בסדר.

עדיין, מדובר ביפנית שלוקחת בהליכה את רוב סושיות העיר, גם באוכל וגם בשירות (וגם במחיר, יש לציין), אבל משהו ברוח שהיתה שם כבר לא שם. או שאולי סתם נפלנו על יום לא טוב? בטח ניתן צ'אנס נוסף מתישהו, אבל נדמה לי שבפעם הבאה שסושי יהיה על הפרק, אני לא אכריז אוטומטית "אונמי!" כמו פעם. חבל.